יש משהו קסום בדרך שבה אנחנו מתלבשים. לפעמים אנחנו זיקית, מתמזגים עם הסביבה, ולפעמים טווס במלוא הדרו. והסוד הכי גדול? זה הרבה יותר עמוק מסתם בגדים.
דווקא וויניקוט, שאמר ש"אין תינוק ללא אם", היטיב להבין את זה. כי כמו שתינוק לא יכול להתקיים לבד, גם אנחנו – במשחק המורכב הזה של החיים – מושפעים ומשפיעים בכל רגע נתון.
חשבו על זה: העיניים שמביטות בנו, במיוחד אלה המבקרות, חורטות בנו חותם. הן מלחששות לנו "זה מותר, זה אסור", "זה יפה, זה מכוער". והלחישות האלה? הן ממשיכות להדהד בנו הרבה אחרי שכבר לא רלוונטיות לחיינו.
פגשתי את חוה השבוע. בעלה במילואים כבר שנה, והיא סיפרה לי משהו מרתק – איך היא מוצאת את עצמה בוחרת "בגדי הסוואה". "אני לא רוצה שיפנו אליי, רוצה להיטמע", היא אמרה. כמו זיקית שמתמזגת עם הסביבה, מגינה על עצמה.
אבל יש גם את הרגעים האחרים. כשאנחנו בוחרות להיות טווס. להתלבש באופן שמושך עיניים, שאומר "הנה אני". וזה בסדר גמור – כי לפעמים אנחנו צריכות את הרגעים האלה של זוהר.
העניין הוא לא מה אנחנו לובשות, אלא למה אנחנו לובשות, ואיך מה שאנו לובשות מספר עלינו את הסיפור שאנו חפצות בו.
כי לפעמים הארון שלנו הוא המראה הכי כנה לנפש שלנו – אם רק נקשיב למה שהוא מספר לנו.
אז בפעם הבאה שאתן עומדות מול הארון – תקשיבו פנימה. מה אתן באמת רוצות להגיד היום? להיות זיקית או טווס? כי שתי הבחירות יפות, כל עוד הן באמת שלכן. ✨
